|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות טומאת צרעת פרק י הלכה א: התולש סימני טומאה בין כולן בין מקצתן, או הכוה את המחיה כולה או מקצתה, או הקוצץ הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית, בין קודם שיבא לכהן בין בתוך הסגר או בתוך החלט או אחר הפיטור הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו שלא יתלוש או שיקוץ, אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה, כיצד היתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת, כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה וכן כל כיוצא בזה ומכין אותו מכת מרדות, וכן המגלח את הנתק לוקה שנאמר ואת הנתק לא יגלח, ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער, ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו שיש בה הצרעת ולקשור הסיב על רגלו ואם הלכו סימני טומאה ילכו והוא שלא נתכוון לכך. הלכה ב: התולש סימני טומאה או שכוה את המחיה עד שלא בא אצל כהן הרי זה טהור, וכן אם עשה כן בימי הסגר הרי זה טהור לאחר ימי הסגר, ואם תלשן אחר שהוחלט בהן ה"ז מוחלט כשהיה ואין לו טהרה עד שתפרח הצרעת בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. הלכה ג: מי שנקצצה בהרתו כולה שלא בכוונה טהור, קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי המקיפה אפילו כחוט השערה אין לו טהרה עולמית, קצצה בצמצום אין לו טהרה עד שתפרח בכולו. הלכה ד: התולש שערה לבנה אחת ונשרה השניה ה"ז טהור, היו שלש תלש שתים ונשרה אחת הרי זה בטומאתו, היתה בו מחיה כעדשה כוה חציה והלך חציה הרי זה טהור, היתה יתירה מכעדשה כוה המותר והלך כעדשה הרי זה טהור, כוה כעדשה והלך המותר הרי זה טמא. הלכה ה: מי שהיתה בהרת בערלתו ימול ואע"פ שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה את לא תעשה בכל מקום, ואם מל והלך בעור הערלה סימן שהיה מוחלט בו ה"ז חייב בקרבן מצורע. הלכה ו: מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורס בגדיו ומודיע העוברים עליו שהוא טמא שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו', אפילו כ"ג שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את לא תעשה, ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל שנא' ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות אבל קורא ושונה ודורש, ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו, ונוהג בכל הדברים האלו אפילו בשבתות וימים טובים, והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וזוקף את מטתו כשאר העם. הלכה ז: דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו, ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד. הלכה ח: המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה לאחרים שהיא טמאה, ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהן שנאמר וטמא טמא יקרא הטמא מודיע שהוא טמא. הלכה ט: וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם מפני שהוא ספק. הלכה י: אחד מצורע מוסגר ואחד מצורע מוחלט לענין טומאה, ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט לענין טומאה אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורים שהטהור מתוך הסגר פטור מן התגלחת ומן הצפורים והטהור מתוך החלט חייב בהן אבל טומאת שניהן שוה בכל דבר. הלכה יא: המצורע אב מאבות הטומאות מטמא אדם וכלים במגעו וכלי חרס באוירו ומטמא אדם במשא ומטמא משכב ומושב אפילו תחת אבן כזב וכזבה שנאמר וכבס בגדיו וטהר מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב, ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו. הלכה יב: חומרא יתירה יש במצורע שמטמא בביאתו לבית בין בימי החלט בין בימי הסגר, כיצד נכנס לבית נטמא כל אשר בבית בין אדם בין כלים אע"פ שלא נגע בהן נעשו ראשון לטומאה שנאמר מחוץ למחנה מושבו מה הוא טמא אף מושבו טמא, היה עומד תחת האילן ועבר אדם טהור תחת האילן נטמא, היה הטהור עומד תחת האילן ועבר המצורע תחתיו לא טמאהו ואם עמד נטמא שהרי נעשה לו מושב, ספק עמד ספק לא עמד טהור, הכניס המצורע ראשו ורובו לבית נטמא כל שיש בתוכו, נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות ונכנס ראשון ויוצא אחרון, כדי שיהיה מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
