Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת כט אדר ה'�&פ"א
	שיעורים יומיים ליום שבת כט אדר ה'�&פ"א

חומש:

שביעי פרשת ויקהל פקודי

תהילים:

פרקים קמ - קמד

תניא:

ואעפ"כ ארז"ל לא... -98- באריכות

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות גניבה פרקים א-ג

פרק אחד :

הלכות יבום וחליצה פרק ג

ספר המצוות :

מל"ת רמ"ד, מ"ע רל"&

הלכות יבום וחליצה

פרק ג

הלכה א: האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום.

הלכה ב: אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכוין לאסרה לאחר מותו.

הלכה ג: היה מוחזק שיש לו אחין ואמר בשעת מיתתו אין לי אחין אינו נאמן, וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן, לא היה מוחזק באחין ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחין והעדים במדינה אחרת אפילו אמר הוא בשעת מיתתו אין לי אח הרי זו חוששת ותמתין עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו.

הלכה ד: מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה ה: נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר, ואפילו עבד או אשה או גוי משיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה כמו שביארנו בהלכות גירושין.

הלכה ו: וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה כך אין מעידין לה שמת יבמה, ודין עדות זו כדין אותה עדות לענין עדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם ולכל דבר.

הלכה ז: שתי יבמות שבאו ממדינת הים זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי, זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה כמו שאמרנו.

הלכה ח: היה לאחת מהן עד שמת בעלה, זו שיש לה העד עומדת באיסורה שאינה אסורה מפני בעלה אלא מפני יבמה, וזו שאין לה עד מותרת שהרי העיד העד שמת יבמה והיא נאמנת לומר מת בעלי.

הלכה ט: לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה. היה להן יבם אחר כאן הרי זה מיבם לשתיהן.

הלכה י: מת זה היבם שיבם אותן אסורות להנשא לזר כשהיו בתחלה, נתיבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר.

הלכה יא: אע"פ שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה, וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואחר כך תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו.

הלכה יב: לפיכך האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי הרי זו אינה נאמנת, אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי הרי זו נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

הלכה יג: האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת, שהרי היתה בחזקת התר לזר בעת שהלכה, אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה יד

הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואחר כך מת בעלי נאמנת ומתיבמת, שהרי היתה בחזקת התר ליבמה בעת שהלכה, אמרה מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.

הלכה טו: בד"א בשהיתה פסולה לכהונה מתחלתה כגון שהיתה גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו, אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת, שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה והוא אינו יודע בעדים שבאו, לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאת עד שיבואו עדים.

הלכה טז: וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חדשים ממיתת הבעל ותהיה מותרת לזר על כל פנים שאם ילדה צרתה הרי נפטרה זו ואם לא ילדה הרי נחלצה, גזירה שמא יודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימא ונמצאת זו שאינה חלוצה ותנשא לכהן אחר שנחלצה ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכהן ויעיד שראה אותה נשאת לכהונה על פי בית דין, לפיכך אם היתה אסורה לכהונה מתחלתה הרי זו חולצת לאחר תשעה ותנשא לזר. אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין תשעים יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתיבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה.

הלכה יז: האשה שמת בעלה והיתה לה חמות במדינת הים אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת שלא גזרו בדבר זה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת, והוא הדין לאשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת הרי זו מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא העמד אותה על חזקתה.

הלכה יח: יצאת חמותה מעוברת הרי זו חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה שמא נולד לה יבם קודם מיתת הבעל.

הלכה יט: האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד כשר, אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר.

הלכות יבום וחליצה

פרק ג 
 
הלכה א: האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. 
 
הלכה ב: אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכוין לאסרה לאחר מותו. 
 
הלכה ג: היה מוחזק שיש לו אחין ואמר בשעת מיתתו אין לי אחין אינו נאמן, וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן, לא היה מוחזק באחין ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחין והעדים במדינה אחרת אפילו אמר הוא בשעת מיתתו אין לי אח הרי זו חוששת ותמתין עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו. 
 
הלכה ד: מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת. 
 
הלכה ה: נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר, ואפילו עבד או אשה או גוי משיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה כמו שביארנו בהלכות גירושין. 
 
הלכה ו: וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה כך אין מעידין לה שמת יבמה, ודין עדות זו כדין אותה עדות לענין עדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם ולכל דבר. 
 
הלכה ז: שתי יבמות שבאו ממדינת הים זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי, זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה כמו שאמרנו. 
 
הלכה ח: היה לאחת מהן עד שמת בעלה, זו שיש לה העד עומדת באיסורה שאינה אסורה מפני בעלה אלא מפני יבמה, וזו שאין לה עד מותרת שהרי העיד העד שמת יבמה והיא נאמנת לומר מת בעלי. 
 
הלכה ט: לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה. היה להן יבם אחר כאן הרי זה מיבם לשתיהן. 
 
הלכה י: מת זה היבם שיבם אותן אסורות להנשא לזר כשהיו בתחלה, נתיבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר. 
 
הלכה יא: אע"פ שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה, וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואחר כך תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו. 
 
הלכה יב: לפיכך האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי הרי זו אינה נאמנת, אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי הרי זו נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. 
 
הלכה יג: האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת, שהרי היתה בחזקת התר לזר בעת שהלכה, אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. 
 
הלכה יד 
 
הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואחר כך מת בעלי נאמנת ומתיבמת, שהרי היתה בחזקת התר ליבמה בעת שהלכה, אמרה מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. 
 
הלכה טו: בד"א בשהיתה פסולה לכהונה מתחלתה כגון שהיתה גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו, אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת, שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה והוא אינו יודע בעדים שבאו, לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאת עד שיבואו עדים. 
 
הלכה טז: וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חדשים ממיתת הבעל ותהיה מותרת לזר על כל פנים שאם ילדה צרתה הרי נפטרה זו ואם לא ילדה הרי נחלצה, גזירה שמא יודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימא ונמצאת זו שאינה חלוצה ותנשא לכהן אחר שנחלצה ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכהן ויעיד שראה אותה נשאת לכהונה על פי בית דין, לפיכך אם היתה אסורה לכהונה מתחלתה הרי זו חולצת לאחר תשעה ותנשא לזר. אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין תשעים יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתיבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה. 
 
הלכה יז: האשה שמת בעלה והיתה לה חמות במדינת הים אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת שלא גזרו בדבר זה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת, והוא הדין לאשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת הרי זו מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא העמד אותה על חזקתה. 
 
הלכה יח: יצאת חמותה מעוברת הרי זו חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה שמא נולד לה יבם קודם מיתת הבעל. 
 
הלכה יט: האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד כשר, אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים תצא והולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר.